בנם של פרחה ועמרם. נולד ביום י"ז בתשרי תש"ו (24.9.1945) בספרו שבמרוקו. בן זקונים במשפחה ברוכת ילדים, ולו שמונה אחים ואחיות.

רפאל (רפי) גדל והתחנך בעיר ספרו. אביו נפטר כשהיה בן שנתיים בלבד. בהיותו בן שלוש התחיל ללמוד ב"חדר", ובגיל שש החל את לימודיו בבית ספר יהודי.

כעבור כשלוש שנים עלה ארצה עם אימו ועם שניים מאחיו. העלייה נעשתה בחשאי באוניית משא רעועה. תחילה הפליגו לצרפת ומשם לחופי הארץ במסע שנמשך כמה שבועות. עם הגיעם שוכנו במעברת "שער העלייה" בחיפה בתנאי חיים קשים. בישראל כבר חיו כמה מאחיו הבוגרים שעלו בסוף שנות הארבעים והקימו משפחות, ואלה סייעו בהסתגלות למקום החדש. כעבור כמה חודשים עבר עם אימו ושני אחיו לבית בשכונה בחיפה.

בנעוריו למד בפנימייה בכפר חסידים והצטרף לתנועת הנוער "בני עקיבא".

בסיום לימודיו התגייס לצה"ל ושובץ בחיל ההנדסה הקרבית.

עם שחרורו לאחר שירות צבאי מלא המשיך לשרת במילואים ככל שנדרש.

רבות בילה אצל אחיו בקיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל, ומתוך ציונות ואהבת הארץ חלם לחיות בְּקיבוץ. ואכן, בשנת 1968 נשלח על ידי התנועה הקיבוצית לקיבוץ מצובה שבגליל המערבי, השתקע בו וחש שהגשים את חלומו. בראשית דרכו בקיבוץ עסק בחקלאות – בענף גידול הבננות.

במצובה הכיר את ענת, בת הקיבוץ, ובשנת 1970 נישאו השניים והקימו משפחה. ארבעה בנים ובת נולדו להם – יניב, אביב, חן, אלמוג ורן, והם היו כל עולמו. מאחר שאהב מאוד לטייל והיה בעל ידע עשיר בתחומי הטבע והסביבה, בטיולים משפחתיים ידע לעורר בילדיו עניין ולייצר חוויות, שיתף אותם בשמות הפרחים והציפורים שנקרו בדרכם, ובשובם הביתה בישל ארוחות משביעות וטעימות מפטריות ושאר צמחים שליקטו יחד.

במסגרת שירותו במילואים לחם רפי במלחמת ששת הימים ביוני 1967, במלחמת ההתשה שהתחוללה משנת 1967 עד שנת 1970 ובמלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973.

במלחמת יום הכיפורים לחם עם יחידתו ברמת הגולן. הקרב שבו השתתף היה עקוב מדם, ולא מעט מחבריו נהרגו לצידו. הוא עצמו נלחם בחירוף נפש, נפצע ופונה באישון לילה לבית החולים "זיו" בצפת.

מאז השתנו חייו לבלי הכר. מלבד הפציעה הפיזית שממנה השתקם, סבל מטראומה בעקבות חוויות המלחמה הקשות. היו לו נדודי שינה, והוא חש צורך קדחתני להעסיק את עצמו. חברו בָּבֵר ליווה אותו צעד-צעד, כך שתחילה יצא ללימודים ברמת אפעל במסגרת "התיכונייה" ולאחר מכן הקים חממות לגידול ירקות.

בחלוף השנים התקדם והתפתח בקיבוץ הן בחקלאות והן בתחום החינוך, עד שמונה לתפקיד רכז משק הילדים – מפעל חייו – שבו באו לידי ביטוי כישוריו ויכולותיו. הייתה זו פינת חי יפהפייה שהקים לתפארת וטיפח במסירות ובמקצועיות, והילדים הם שהיו אחראים לתפעולה ולטיפול בבעלי החיים. הוא חינך אותם לערכים של עבודה, מסירות ואהבת הזולת והחי. במכתב מאת מדריך ויועץ מקצועי שביקר בקיבוץ נכתב: "המקום מטופח, הנוי מרשים, בעלי החיים מטופלים בצורה מקצועית, והחלק החשוב ביותר הוא שילובם של הילדים בכל הנעשה בפינת החי".

כשסיים את תפקידו זה כתב רפי: "קשה עליי הפרידה מהילדים שאיתם עבדתי, וקשה עליי הפרידה מהפינה היפה שניסיתי להקים, ותודה גדולה על ההזדמנות שניתנה לי לעבוד עם הילדים והצוות החינוכי הנהדר שיש לנו, אליו נקשרתי מאוד".

למשך תקופה מסוימת עסק בספורט באינטנסיביות, לאחר מכן הפסיק ועבר לעסוק במיני מלאכות ואומנויות – צילום, ויטראז', קרמיקה, ציור ובניית רהיטי עץ. כל זאת עשה במחסן מתחת לבית שהוסב לחלל עבודה פורה. "כל דבר שבו נגע, הפך ליצירת אומנות", סיפרו עליו.

רק כעבור שנים פנה לגורמים הרשמיים והוכר כנכה צה"ל. אז הצטרף למועדון נכי צה"ל, בית חם עבורו עם צוות מיטיב, ובו הרבה לבלות וליצור.

בתוך הסבל הרב שעבר במהלך חייו ניצבה לצידו רעייתו ענת – תומכת, מסורה ושלווה. גם ילדיו ובני זוגם הקיפו אותו באהבה ובדאגה, ואליהם הצטרפו עשרה נכדים ששימחו אותו מאוד. אלה זכו באהבתו וגם במשחקים שבנה להם במו ידיו.

היסטוריה, תנ"ך וספרות יפה עניינו אותו במיוחד, וכך גם טבע, בעלי חיים וידיעת הארץ, שמהם נהנה בטיולים רגליים וברכיבה על אופניים. אחד מתחביביו היה בישול, שבו הצטיין.

רפי היה אדם צעיר ברוחו, ידידותי, אוהב אדם, מארח ביד רחבה, "איש של חברים במהותו", כדברי מכריו. בורך בחוש הומור מפותח שבזכותו הצליח להצחיק עד מאוד את ילדיו ונכדיו – סיפר בדיחות וחיקה במדויק קולות של בעלי חיים. השפה העברית הייתה חשובה לו, ובאירועים משפחתיים נשא נאומים מרגשים.

מצבו הבריאותי של בנו הצעיר רן, שנולד עם מום בלב ועבר כמה ניתוחים במהלך חייו, הלך והחמיר. דאגה בלתי פוסקת וטלטלות היו מנת חלקם של רפי ורעייתו. לאחר פטירתו של רן בשנת 2016, והוא בן עשרים ושבע בלבד, התקשה רפי להתאושש, ולקושי הנפשי נוספה הידרדרות רפואית.

מאמצע 2017 הידרדר מצבו הבריאותי עד מאוד. אף שאמר "איני יכול עוד", המשיך להיאבק, עד שהלך לעולמו.

רפאל (רפי) אזולאי נפטר ביום י"ט בחשוון תשע"ח (8.11.2017). בן שבעים ושתיים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין במצובה. הותיר אישה, שלושה בנים ובת, נכדים, אחים ואחיות.

בתו חן ספדה: "אי אפשר לסכם חיים שלמים בכמה משפטים, כמה שהיית משמעותי וחשוב בשבילנו: החיוך החם, החיבוק, האוכל המשובח שהיית מכין לנו; הבדיחות, השיחות מלב אל לב – וכמה חוכמה הייתה לך. אהבת ללמוד לבד, ותמיד היה על מה לדבר ... תמיד כשהגעתי לבקר, שאלת אותי איזה ספר טוב קראתי לאחרונה או אם ראיתי סרט טוב או הצגה".

כתבה נכדתו הבכורה אור: "סבא שלי עד היום מודל לחיקוי בשבילי, הגיבור שלי. ראיתי כמה הוא סבל מהצד, הוא לא ויתר ארבעים וארבע שנים".

חברה מהקיבוץ כתבה: "רפי היה זה שהטמיע בי את האהבה לטבע, לבעלי החיים ולצמחים, שהפכה אצלי למקצוע כשעבדנו יחד במשק הילדים בקיבוץ. הוא ייזכר כאדם עדין, אוהב וחייכן".

באתר קיבוץ מצובה מופיע עמוד זיכרון לרפי.